החלטה בתיק ע"א 313/11 - א'

           לפניי בקשה מטעם המשיבים 1-3 (להלן: המשיבים) לסילוק על הסף של הערעור שבכותרת, המופנה כנגד שלוש החלטות של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר). המערער מתנגד לבקשה. על-מנת להבין את גדר המחלוקת בין הצדדים, אציג בקצרה את ההליכים נשוא הערעור שבכותרת.

1.        אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ (להלן: החברה) הקימה במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, ביחד עם חברות אחרות, פרוייקט-בנייה רחב היקף. המשיבה 1, חברת אלכסנדר אורן בע"מ (להלן: אורן), שימשה כקבלן מבצע בפרוייקט. לימים נתגלו בין הצדדים מחלוקות כספיות ואחרות לגביהן התנהלו הליכים רבים שאינני רואה לפרטם. כנגד החברה אף הוגשה בשעתו בקשת פירוק אולם הליך הפירוק הסתיים, מסיבות שלא נעמוד עליהן כאן. לצורך ההליך שלפניי די אם נאמר כי טענתה של אורן הינה כי מכוח איגרת-חוב שאושררה בפסק-בוררות אשר קיבל תוקף של פסק-דין, נתונות לה זכויות שיעבוד בנכסים שלפי הנטען מצויים בבעלותה הפורמאלית של החברה, ואשר ככל שנמכרו בוצעה מכירתם בכפוף לשעבודים שלטובת אורן.

           אורן הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה למינוי כונס נכסים על-מנת להבטיח את זכויות השעבוד הנטענות בנכסים נשוא המחלוקת - הן לצורך רישום הזכויות והן לצורך מימושן. בהחלטה מיום 26.1.2009 הורה בית-המשפט המחוזי כי המשיב 3, שמונה בשעתו למפרק החברה, יפעל גם ככונס נכסים (כיום פועל המשיב 3 ככונס נכסים בלבד, לאחר שהליך הפירוק הופסק). בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע בהחלטתו כי לא יבוצע רישום כלשהו מבלי שתוגש תחילה בקשה מתאימה, אשר יצורפו לה הצדדים הרלוונטיים.

2.        המערער הינו בעל מניות בחברה, וטוען לזכות קניינית באחד מהנכסים נשוא המחלוקת. המערער הגיש בשעתו לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול ההחלטה מיום 26.1.2009 לעניין מינוי כונס הנכסים לבקשת אורן. בהחלטתו מיום 2.11.2009 דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת המערער בקובעו כי אין מקום לטענה לפיה השיעבוד לטובת אורן אינו תקף. עוד נקבע כי הטענה לפיה החברה כבר פרעה את חובה לאורן נטענה באופן כללי ללא תשתית ראייתית. בהתחשב בכך, נפסק כי אין בסיס לבקשת המערער לביטול ההחלטה בדבר מינוי כונס הנכסים לפי איגרת-החוב. בית-המשפט המחוזי הוסיף בהחלטתו כי המערער יהיה זכאי להעלות כל טענה באשר לזכויותיו בנכסים נשוא בקשת הכינוס, ואף להביא ביסוס ראייתי לטענתו כי החוב לאורן כבר נפרע, וזאת במסגרת הדיונים שיתקיימו הן לעניין הרישום והן לעניין המימוש של הנכסים נשוא המחלוקת. עוד נקבע כי כונס הנכסים יצרף את המערער כצד להליכים אלה לכשיוגשו (להלן גם: ההחלטה הראשונה).

           לאחר מתן ההחלטה האמורה, הגיש כונס הנכסים לבית-המשפט המחוזי מספר בקשות למתן הוראות בנוגע למימוש הנכסים, ובהן בקשה להורות על העברת דמי שכירות הנכסים לידיו וכן פינוי הנכסים לשם מכירתם. בעקבות כך, הגיש המערער בקשה לבית-המשפט המחוזי להורות לכונס הנכסים להימנע מכל פעולה ולעכב את ההליכים בכל הבקשות שהגיש הכונס. בהחלטה מיום 1.11.2010 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער מטעמים שפורטו בהחלטתו. בין היתר, נקבע כי בקשות כונס הנכסים לעניין מימוש הנכסים, לרבות בקשת הפינוי, תידונה בנפרד תוך שתיבחן שאלת התאמתן להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות. בסיום ההחלטה נקבע מועד לישיבה מקדמית בעניין בקשות המימוש, תוך שצוין כי הכונס ידאג לזימון כל הצדדים הרלוונטיים (להלן גם: ההחלטה השנייה).

           ביום 29.12.2010, בסיום הישיבה המקדמית שנקבעה לעניין בקשות המימוש ובמעמד הנוכחים, נתן בית-המשפט המחוזי החלטה שזו לשונה (להלן גם: ההחלטה השלישית):

"בפניי מצויות מספר בקשות אשר הוגשו על-ידי כונס הנכסים, בהן התבקש תשלום שכר דירה ופינוי מנכסים שונים.

בקשות מסוג זה יש להגיש בפני ערכאה מוסמכת. עם זאת, זקוק כונס הנכסים לאישורו של בית משפט על מנת להגיש תביעות מעין אלה, ולאור זאת ניתן לו אישור לפנות לערכאה מוסמכת ולהגיש כל תביעה בעניין מקרקעין אשר נדרשת, לפי שיקול דעתו, על מנת לבצע את המימוש".

           יוער כי לאחר מתן ההחלטה השלישית הנ"ל, נתן בית-המשפט המחוזי החלטות נוספות במסגרתן שב על קביעתו לפיה אין מקום לבירור הליכי הפינוי, התביעות לדמי שכירות ראויים והבקשות לגילוי מסמכים במסגרת בקשה למתן הוראות, וכי יש לנהל הליכים מתאימים בעניינים אלה לפני הערכאה המוסמכת לכך.

3.        הערעור שבכותרת הוגש ביום 12.1.2011 והופנה כנגד ההחלטה השלישית של בית-המשפט המחוזי מיום 29.12.2010, במסגרתה נקבע כי תביעות הפינוי ודמי השכירות צריכות להתברר בפני הערכאה המתאימה תוך שניתן לכונס הנכסים אישור להגשת תביעות כאמור. לטענת המערער, בהחלטה זו סיים בית-המשפט המחוזי לדון בבקשות המימוש הקשורות למערער במסגרת הליך הכינוס, ולפיכך המדובר בפסק-דין סופי שהערעור עליו הוא בזכות. עוד הופנה הערעור כנגד ההחלטה הראשונה של בית-המשפט המחוזי מיום 2.11.2009 וכנגד החלטתו השנייה מיום 1.11.2010, במסגרתן נדחו בקשות המערער לביטול מינויו של כונס הנכסים ולעיכוב ההליכים בבקשות שהוגשו מטעם הכונס. לטענת המערער, מדובר בהחלטות ביניים שניתנו במסגרת הליך הכינוס, ולפיכך ניתן להשיג עליהן במסגרת הערעור על ההחלטה השלישית - המהווה לטענתו פסק-דין סופי - וזאת בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

           המשיבים טוענים מנגד כי דין הערעור להימחק על הסף. לטענת המשיבים, ההחלטה השלישית של בית-המשפט המחוזי מיום 29.12.2010 אינה מהווה "פסק-דין" אלא "החלטה אחרת", ולפיכך הערעור עליה טעון רשות. משלא נתבקשה רשות לערער, הרי לפי הטענה דין הערעור שבכותרת להימחק על הסף. אשר להחלטתו הראשונה של בית-המשפט המחוזי מיום 2.11.2009 ולהחלטתו השנייה מיום 1.11.2010 - לפי הנטען, החלטות אלה הינן סופיות משחלף המועד להגשת הליך ערעורי בגינן, ולפיכך המערער אינו רשאי להשיג עליהן כעת.

4.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שצורף להם, באתי למסקנה כי דין הערעור שבכותרת להימחק. כידוע, המבחן המקובל לעניין ההבחנה בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת" הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים, והיוותה סוף פסוק לעניין עילה או סעד שהתבקש או לעניין צד להתדיינות. הבחינה בעניין זה היא מהותית. מקום בו בית-המשפט סיים בהחלטתו את הדיון בעניין שעמד לפניו, הרי מדובר ב"פסק-דין" שהערעור עליו הוא בזכות. בכל מקרה אחר, המדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות בלבד (ראו למשל: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); רע"א 8813/05 במות נ' מדינת ישראל, פס' 4 (לא פורסם, 17.8.2006); עוד ראו: ע"א 5568/01 סטרינסקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין, אזור המרכז, פ"ד נו(1) 337, 342 (2001); ע"א 1981/03 יבולי גליל בע"מ נ' פרי מבח"ר בע"מ (לא פורסם, 26.6.2003)).

           החלטתו השלישית של בית-המשפט המחוזי מיום 29.12.2010 אינה מסיימת את הליך הכינוס או את ענייניו של המערער במסגרתו. כל שנקבע בהחלטה השלישית הוא כי התביעות לפינוי הנכסים ולהעברת דמי השכירות בגינם לידי כונס הנכסים, וכן הבקשות לגילוי מסמכים בקשר לכך, צריכות להתברר בפני הערכאה המוסמכת ולא בדרך של בקשה למתן הוראות. החלטה זו אינה קובעת דבר לעניין הזכויות בנכסים נשוא המחלוקת או לעניין הסעד המהותי שהתבקש, וכל תכליתה להקנות לכונס הנכסים אישור לנקוט בהליכים מתאימים לצורך בירור מהותי של הסוגיות האמורות. זאת ועוד; ההחלטה האמורה אינה מסיימת את הליך הכינוס, שהרי מכירת הנכסים נשוא המחלוקת לצורך מימושם, וכן חלוקת כספי המימוש ויתר הסוגיות הכרוכות בכך, כפופים לאישורו של בית-המשפט המחוזי בהיותו בית-המשפט שלכינוס. בהתחשב בכל אלה, דעתי היא כדעת המשיבים כי ההחלטה השלישית של בית-המשפט המחוזי מיום 29.12.2010 מהווה "החלטה אחרת" ולפיכך הערעור עליה טעון רשות. משלא נתבקשה רשות לערער, ומשלא ניתן להורות על הפיכת ערעור בזכות לערעור ברשות (להבדיל מהמצב ההפוך - ראו: תקנה 410א לתקנות), דין הערעור על החלטתו השלישית של בית-המשפט המחוזי להימחק על הסף (ראו והשוו: ע"א 4540/04 מט"ח נ' אורבוך, פס' 15 (לא פורסם, 14.9.2006)).

5.        אשר לדרך ההשגה המתאימה על ההחלטה הראשונה של בית-המשפט המחוזי מיום 2.11.2009 ועל החלטתו השנייה מיום 1.11.2010 - כזכור, המדובר בהחלטות במסגרתן נדחו בקשות המערער להורות על ביטול מינויו של כונס הנכסים ועל עיכוב ההליכים בבקשות שהגיש הכונס. בהתאם לאמות-המידה שפורטו לעיל, המדובר ב"החלטות אחרות" שכן לא היה בהן כדי "לסגור" את ההליך, ולפיכך הערעור עליהן טעות רשות. משנדחתה טענת המערער לפיה ההחלטה השלישית של בית-המשפט המחוזי היוותה פסק-דין שהערעור עליו הוא בזכות, ממילא נשמטה הקרקע מתחת לטענתו לפיה ההשגות על החלטותיו הקודמות של בית-המשפט המחוזי "נבלעות" במסגרת הערעור בזכות כאמור בתקנה 411 לתקנות. זאת ועוד; מאחר וההחלטה השנייה מהווה "החלטה אחרת" לפי אמות-המידה שפורטו לעיל, לא ניתן להיעתר לבקשתו החלופית של המערער ולראות בכתב הערעור מטעמו כהודעת ערעור על ההחלטה השנייה של בית-המשפט קמא, שהרי אף בעניינה הערעור טעון רשות. משלא נתבקשה רשות לערער יש למחוק, אפוא, את ההליך שבכותרת גם בעניינן של ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה של בית-המשפט המחוזי.

6.        לשם השלמת התמונה יוער כי ההליך שבכותרת הוגש בתוך מניין 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור בכל הנוגע להחלטתו השלישית של בית-המשפט המחוזי מיום 29.12.2010. שונים הם פני הדברים לגבי שתי ההחלטות שקדמו לה. בכל הנוגע להחלטה הראשונה מיום 2.11.2009, ברי כי ההליך שבכותרת הוגש באיחור. אשר להחלטה השנייה מיום 1.11.2010 - הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מתי הומצאה החלטה זו לידי המערער בהמצאה כדין. נוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני רואה להכריע במחלוקת זו. אציין רק כי אף אם לצורך הדיון בלבד - ובלא להכריע בדבר - אניח לטובת המערער כי ההחלטה השנייה הומצאה לידיו כדין ביום 6.12.2010 כנטען על-ידו, הרי הגשת ההליך שבכותרת ביום 12.1.2011 נעשתה לאחר חלוף 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור.

7.        אשר על כן, הבקשה למחיקת הערעור על הסף מתקבלת מן הטעם שלא עומדת למערער זכות ערעור על החלטותיו של בית-המשפט המחוזי. יצוין כי אין בהחלטתי כדי למנוע מהמערער, אם וככל שרצונו בכך, להגיש בקשה מתאימה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור אשר תידון כמקובל. זאת, בלא שיש בדבריי כדי להביע כל עמדה לעניין סיכוייה של בקשה כאמור להתקבל. המערער יישא בהוצאות המשיבים 1-2 והמשיב 3 בהליך שלפניי בסך 2,000 ש"ח כל אחד (4,000 ש"ח בסה"כ).

ניתנה היום, ד' באדר ב' תשע"א (10.3.2011(.